לכתוב בעפרון

לא רציתי לכתוב
מילה מבלי שתהיה לי האפשרות למול
את עורלת לבבה
מבלי שיהיה לי
המחק
שיאפשר להתנחם על לבבי,
למחוק העופרת,
ולברוא שנית.

מחסום כתיבה כתוב בעיפרון

אטומה.
סגורה התיבה
ללא צוהר.
רק סדק קטן
פעור נותר,
ודרכו
אבק עופרת
חמקמק מתאבך.

מישהו מבפנים נשף נשיפה
אחרונה,
מ-א-ו-מ-צ-ת אך

כבדה
העופרת
והתיבה חתומה,
על דפנותיה החיצוניות מתדפקות
מראות ובשעריה
לא יכנסו.

והסדק,
עודנו פעור
ודרכו צלילים ישמעו
ובמעין טרנספורמציה של קודש
הקולות
למראות יהפכו.
ואולי תתאבך המילה בחלל התיבה
ותבוא לפני במחזה
ותשבר התיבה
משאת המשמעות
ורק צליל אחד ישמע.

כפות רגליי אוחזות בכפכפיי
הדק היטב
למען לא אפול לריק,
ולא אלד לבהלה.
ידי אוחזת ברצועת התיק,
וליבי אוחז ברגשותיי.
שערי אחוז בסיכות
ואנכי נאחזת על ידי הכבידה.

הליכה נכונה על פני הקרקע דורשת ריכוז ואימון יומיומי,
עיון בספרי חכמת מהלכים קדומים
שכן כל השונה הליכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא.
מה עוד אבקש?
ישליו אחיזותיי,
רק שלום בחיל מעשיי ושלווה בארמונות נפשי.
למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך
למען בית ה' אלוהינו אבקשה טוב לך. 

את מחשבותיי אצליל במילים,
על תיבותיהן אקיש באצבעותיי
ואבקש מגע הצליל על ליבי.
שם, בפעפוע הנסתר
יעורר הדם
את נימי השכל אל מלות המחשבה.
שם, לדמותך יוצמד סיפור
ודעות
והמפוח החם של הרגש
יעטה אותך ברצונות.

חיכתי לך אתמול

בלב מפכה

לפניך הזוהרות

שיברכו את פני.

כל כך רציתי להאמין

שהתניותיי

הן תעניות העבר

סיפורי בדים

שיש לנערם

ולתת מקום

לחדשים.

הגעת,

ונגעת בפני

אך פניך לא נגהו.

התבוננת בעיניי ועורך

תמיד עדין

מרכך את לבי הניחם על עצמו,

מחלחל לתוכו

טיפות עדינות של חמלה.

אך משנסתגרת

חמלה הפכה חמה

מקפיאת לב

מכלת כל

והלילה טרף את היום

ואף לבנה

לא זרחה על פניו

להאיר את דרכנו חזרה.